מההיסטוריה של התנועה היהודית

על ספרו של ד"ר מיכאל בייזר (בשיתוף פרופ' אן קומרומי) – "עת לזרוע: חיי מסורבי העלייה בלנינגרד, 1989-1979" – "A Time to Sow: Refusenik Life in Leningrad, 1979-1989"

ד"ר לאוניד (ליאון) גרשוביץ

לאחרונה התפרסם ספרו של יו"ר עמותת "נזכור ונשמור", ד"ר מיכאל בייזר, יחד עם פרופ' אן קומרומי מאוניברסיטת טורונטו בקנדה, עוסק בחייהם של יהודים מסורבי העלייה ("סירובניקים") בלנינגרד (כיום סנקט-פטרבורג), הבירה הצפונית והלא רשמית של ברה"מ, בשנים 1989-1979, העשור האחרון של המאבק האקטיבי למען שחרור ועליית יהודי ברה"מ.

במהלך הדטאנט בין ארה"ב לברה"מ, בין השנים 1969 ל-1979, ביקשה מוסקבה לשפר את יחסיה עם וושינגטון, בין היתר, על ידי מתן היתר ליהודים לעלות לישראל. מעל 200,000 יהודים סובייטים עזבו את ברה"מ, בעיקר לישראל, אך גם לארה"ב. אולם, כאשר הדטאנט פינה את מקומו לעימות מחודש, מוסקבה דחתה את בקשותיהם של יהודים רבים לעלות לישראל. אותם מבקשי העלייה שבקשתם סורבה, "הסרובניקים" כפי שכונו, איבדו לעתים קרובות את מקום עבודתם ואת גישתם להשכלה גבוהה, ומצאו את עצמם במצב של אי ודאות מתסכלת. הספר הנ"ל עוסק בתקופה זו.

ההיסטוריונים מיכאל בייזר (בעצמו פעיל ציוני ומסורב עלייה לעבר בלנינגרד) ואן קומרומי מתארים כיצד בנו ה"סירובניקים" קהילה המבוססת על סיוע הדדי. הספר מציע הצצה לחיים היהודיים הלא רשמיים בלנינגרד בשנות ה-80 של המאה הקודמת, אשר עוצבו על ידי סירובים רבים וארוכי-טווח מצד הרשויות הסובייטיות להעניק אשרות יציאה ליהודים שביקשו לעלות לישראל. הספר מראה כיצד חייהם של ה"סירובניקים" התאפיינו במאבק מתמשך על הזכות לעלייה, כמו גם בהקמת קהילה לא-רשמית. הספר עוקב אחר האופן שבו הקהילה סיפקה סיוע הדדי בעתות מצוקה, ובמיוחד סייעה לפעילים שנאסרו ובני משפחותיהם. הקהילה גם שמרה על קשרים עם יהודים מחוץ לברה"מ, היבט בעל חשיבות מיוחדת שכן תמיכה מצד ארגונים יהודיים בחו"ל הייתה חיונית בהקלה על מצוקתם של ה"סירובניקים".

רוב יהודי לנינגרד, שגדלו בברה"מ, היו מתבוללים למדי והתאפיינו במידה רבה של בורות במה שנוגע לשפה או תרבות יהודית. על כן פעילים יהודיים בלנינגרד עסקו בהוראת עברית, הובלת התעוררות דתית ותרבותית, ציון משותף של חגים יהודיים, הפצת פרסומים בהוצאה עצמית (סאמיזדט), קיום הרצאות פופולריות על היסטוריה ותרבות יהודית, וכן עסקו בלימודי יהדות. בהיותם תקועים בארץ ממנה ביקשו להימלט, הפעילים יצרו זהות יהודית מחודשת באמצעות סמינרים מחתרתיים, שיעורי עברית ויידיש וציון חגים יהודיים.

בספר מראים המחברים כיצד כל הפעילויות הללו התרחשו באופן פרטי, למרות האיסור והרדיפה מצד הרשויות הסובייטיות. המחברים, המבססים את ניתוחיהם על מקורות היסטוריים, חומרים ארכיוניים נדירים, וכן על תיעוד חוויות אישיות הכוללות ראיונות עם פעילים, ומספקים הבנה עשירה ומעמיקה של תקופה ייחודית זו. בסופו של דבר, הספר "עת לזרוע" מציג נקודת מבט ביקורתית ובלתי מתנצלת על פרק ייחודי וכמעט לא מוכר בהיסטוריה היהודית של לנינגרד, אחת הערים החשובות ביותר בברה"מ.

חשיבותו הרבה של הספר היא בהעלאת נושא המאבק למען שחרור ועליית יהודי ברה"מ לסדר היום המחקרי, התרבותי והחינוכי בישראל ובקרב יהדות התפוצות, שכן העיסוק בנושא חשוב זה התמעט בתקופה האחרונה. הספר הזה הוא אופטימי מטבעו, ששכן הוא מדגיש את יכולת האדם ואת יכולתה של קהילה, להתמודד עם אתגרי החיים כאשר המטרה ברורה ויש רצון עז, נחישות והתמדה להשיגה. זאת מבלי לוותר לרגע על אמת היסטורית עובדתית כהווייתה. מה שמדגיש את הצורך לבנות זיכרון היסטורי חי המתבסס על מחקר היסטורי מהימן.